ביום שבת חגגתי יום הולדת עם כמה חברות, משהו מאד מצומצם בהתחשב בטרלולי הקורונה האחרונים.
מיד אחרי שסיימנו לנגוס, ללעוס ולרכל (רק דברים טובים),לקחתי את חברתי בשתי ידיים ואמרתי לה: ״עכשיו את יוצאת איתי החוצה באמצע המבול ומצלמת אותי!!!!״ היא ניגבה טיפה (לא של גשם) והתייצבה למשימה.
בעודי חיה בסרט מול המצלמה, מול המון שממתין בתור להכנס וצופה בי, אמרתי לעצמי בלב ״אמאלה איזה פאדיחותתתתת״, וגם ״טוב מורן את פתטית די״ והרגשתי לרגע שבא לי פשוט להעלם.
כמה בנות שעמדו בחוץ לא הפסיקו להסתכל עליי ולהתלחשש ביניהן. החזרתי להן מבט אבל תוך כדי הרגשתי איך לאט לאט הביטחון העצמי שלי יורד, ואז זה הכה בי: למה שיהיה לי אכפת מכם, אנשים אקראיים שבוהים בי כרגע וכנראה שלא אראה עוד לעולם?????? טוב נו, אולי בתור לבדיקת pcr.
ואכן, עברו מאז כמה ימים, ולהגיד לכם שנפגשנו שוב? לא!
אז איך מתמודדים עם מלחמות המבטים האלו וממשיכים להיות בטוחים בעצמנו למרות הכל? 3 טיפים מאחת שיודעת:
1. מזכירים לעצמנו שלאנשים תמיד יהיה מה להגיד, לחשוב, וכן- גם לנעוץ מבט ביקורתי
2. לזכור שרוב הסיכויים שלא נראה אותם בעתיד שוב
3. להפנים שהסביבה שלנו מעריכה אותנו קודם כל בהתאם ובהשוואה לאיך שאנחנו מעריכים את עצמנו, כלומר - תרימו לעצמכם, ואז רק ירימו לכם בחזרה
התמונה צולמה כשהבנתי שלא משנה מה אעשה, יסתכלו עליי בביקורתיות ;)